הבית: הייתה לנו חצר ענקית עם מחסנים ושירותים בחוץ (שהיה בעצם בור).
הוריי התעסקו בשיתוף עם הדוד במכירת נעליים- היינו מקבלים הזמנות מיהודים שמייצרים את החלק העליון, את החלק התחתון- את הסוליות- הגויים היו עושים.
ואבי היה משווק בכל המדינה את הנעליים.
לאמי הייתה אחות אחת ואח אחד וכולנו גרנו בבית עם 3 קומות.
המלחמה: כשהגעתי לגיל 14 התחילו דיבורים על פרוץ המלחמה, מלחמת העולם השנייה.
כשאבי שמע על כך- הוא שכר עגלה עם סוס והסיעו אותנו לכפר שעל יד העיר וכשהגענו בלילה, נכנסנו לדירה וישנו בה.
אבי היה ישן בבית כדי לשמור עליו, הדבר נשאר 3 ימים עד שכבשו הגרמנים את העיר סטשוב.
הגוי שהסיע אותנו, הוריד אותנו במרחק רב מהעיר כדי שלא ייתפס ע"י הגרמנים.
הפסקנו ללמוד. יצאה הוראה לעירייה שיזמינו בכל יום אנשים שינקו את הרחובות.
אני לא הסכמתי שאבי יצא לעבוד לכן יצאתי אני במקומו- פעמיים בשבוע- לעבוד בניקוי הרחובות כולל איסוף אשפה. זה נמשך מספר חודשים (קרוב לחצי שנה).
אח"כ נפתח גטו.
הודיעו שעל כל היהודים לעבור לתוכו. שם כל משפחה קיבלה חדר. הכול היה מגודר כך שאי אפשר היה לצאת העירה, אך משם יצאו אנשים לעבודה. כעבור חצי שנה, חיסלו את הגטו. עשו מסדר בשוק העיר ושם החלו לעשות סלקציה (=עשו הבדלה בין אנשים המתאימים לעבודה-אותם שלחו לעבוד, לבין אלה שלא- כמו זקנים וילדים, אותם הוציאו להורג). את הילדים העלו לרכבת שלקחה אותם למשרפות באושוויץ- את שני אחיי (יוסף ומאיר) לקחו, ובנוסף את אחותי (בלה) ואמי (חנה). מאז לא ראיתי אותם.
את אבי (יהודה) (ז"ל) שלחו לעיר קלץ שם עבד, במחנה, ונותק הקשר- במה עבד וכמה זמן נשאר- לא ידעתי. אותי הכניסו למחנה עם אנשים נוספים, שם עסקנו בסלילת הכבישים- ישבנו על הברכיים בשלג, וסללנו את הכבישים (לכן מאז אני סובל מכאבים חזקים בברכיים). בזה עסקנו כחצי שנה.
משם עברנו לסטרז'יסקו- וורק A, וורק B, ו-וורק C.
וורק C- הגרוע ביותר- שם היו עובדים בבית חרושת לנשק למילוי פצצות עם רעלים שונים.
לפני המלחמה עבדו שם הגויים 4 שנים עם שתייה מרובת חלב, ועכשיו עבדו שם היהודים כל יום בלי שתייה. בסוף היום הם קיבלו מרק (מים עם עיניים שמנות). בבוקר קיבלו כיכר לחם קטנה שהייתה אמורה להתחלק בין 4 אנשים- זה היה האוכל לכל היום.
וורק B- הטוב ביותר- שם היו עובדים ביערות, חטבו עצים.
וורק A- לא רע- שם אני עבדתי. חלק מהאנשים עבדו בהרכבת נשק, ואותי הוציאו במשאית עם קבוצת אנשים למחצבות. שם שברנו סלעים לחצץ (לבניית בתים).
עבדתי שם תקופה די ארוכה.
יום אחד, מבלי לדעת, עשו מסדר פתאומי- החליטו שהם צריכים 10 אנשים למחנה אחר- אני נבחרתי ביניהם.
העבירו אותנו למחנה B (הכי טוב) ושם פגשתי את ארבעת בני דודיי. מיד החלטנו לברוח- לאסוף אוכל במשך 3 ימים ואז לברוח. בערב, אחרי העבודה, החזירו אותי למחנה הקודם שלי אך למחרת לא החזירו אותי לוורק B –נשארתי במחצבות.
בני דודיי הבינו שאני כבר לא אחזור והחליטו לברוח.
אחרי 4 ימים כינסו את כולם בחצר של בית- החרושת וערכו מסדר כדי לבדוק אם כולם הגיעו, כשוידאו זאת, הביאו את ארבעת בני דודיי ותלו אותם לנגד עייני. אחרי זה, כמובן שבור כבר, נלקחנו לעבודה, לשם היו מגיעים גויים למכור אוכל- למי שהיה כסף הייתה אפשרות לקנות ולאחר מכן, לסחור במזון- למכור ליהודים במתנה.
יום אחד פנה אלי חבר והציע לי למכור: "נהיה שותפים, אני אתן את כסף ואתה תעשה את הקניות ונתחלק בינינו" (לחבר הזה היה כסף אבל הוא היה פחדן). למחרת התחלתי לקנות לחמים קטנים וצרים. הייתי קונה 12 ככרות לחם (על מנת למכור אותו לאחר מכן) ו-5 ק"ג בצל ועוד 5 ק"ג תפו"א (כדי שנוכל לבשל בשבילנו) וכך היה. המזל שהיו לנו את הבגדים מהבית: תחתונים ארוכים, חולצות קשורות למטה, סוודר- לבוש טוב, כך שהיה מקום להחביא את המזון. בתחתון למטה ברגל אחת הייתי מכניס את הבצל וברגל השנייה את התפו"א. על הגוף מלפנים ועל הגב סידרתי את כיכרות הלחם ומעל לבשתי מעיל וכך לא ראו.
מנהל המחצבות הגוי, שהיה סדיסט, רצה שנקנה אבל בלי שיראה וניתן לו בקשיש. זה נמשך כך כשבוע- שבועיים, אך ערב אחד, כשחזרנו מהעבודה התחילו לבדוק אותנו (התחילו לחשוד- או שמישהו הלשין)- שמו אותנו בקבוצה ובדקו אחד אחד, אצל מי שמצאו- לקחו את האוכל ובנוסף קיבל מכות רצח. אני תמיד הלכתי כמה שיותר מאחורה וכשהייתי רואה שבקבוצה של האנשים שנבדקו יש כבר כמות גדולה של אנשים, הייתי מתקרב ועובר בזהירות אל אותה הקבוצה. אחרי תקופה, שינו את השיטה- ליד המחנה עמדו שומרים שהעבירו אחד אחד- כל אחד בתורו היה צריך לומר את כמות המזון שעליו ולהוציא את הכול. כל היהודים שיקרו ולכן כשהוציאו את המזון- גילה השומר כי הם משקרים ולכן לקח להם את כל האוכל ובנוסף ציווה על הכלב שלו להתנפל על הבנאדם (לכלב הוא היה קורא בנאדם, ואילו לבני האדם קרא כלבים).
כשהגיע תורי, שאל אותי השומר: "כמה לחם יש לך?" (החלטתי לומר את האמת): 12- עניתי.
-"זה בלתי אפשרי!! מה יש לך עוד?"
-"5 ק"ג בצל ועוד 5 ק"ג תפו"א"
-"זה לא הגיוני!!"
התחלתי להוציא ולספור לו, והשומר רואה שאני דובר אמת, הוא טפח לי על השכם ונתן לי לקחת את הכול למחנה. אבל אחרי המקרה הזה, הפסקתי להבריח מזון למחנה- כי פחדתי.
אח"כ העבירו אותנו לצנסטחוב- שבפולין. שם העבודה הייתה לחפור תעלה בעומק 10 מ', עם 2 שיפועים- זו הייתה תקופה שהרוסים והאמריקאים התחילו להתקדם לעברנו, והתעלה הייתה מיועדת לכך שכשהטנקים שלהם יתקרבו, הם יפלו לבורות.
אז העבירו אותנו לגרמניה- לעיר בוכנוולד- מחנה ענק שהיה מחולק ל-2 מחנות: אחד קטן- בו היינו, ושני גדול- שהיה מגודר ברשת, כך שאפשר היה לראות אתה נעשה שם. לכל האורך היו צריפים, בהם ישנו במיטות בעלות 3 קומות- ישנו שם רק על צד אחד, כי במיטה אחת שכבו 4 גברים, כך שאם רצינו להסתובב- זה היה ע"פ פקודה- כולם היו צריכים להסתובב ביחד. זה היה מחנה ריכוז ומשם קיבלו הזמנות לאיזה בית חרושת לשלוח. בינתיים, כדי שלא נשב בלי לעשות דבר, הטילו עלינו להעביר ערימה גדולה של אבנים ממקום אחד למקום אחר, וכשסיימנו, הצטווינו להחזירן בחזרה למקום בו היו בתחילה.
אני התנדבתי לעבוד במספרה: אני הייתי מסבן, ומתנדב נוסף היה מגלח. על זה קיבלתי מנה נוספת של מרק- כך שביום קיבלתי 2 מנות מרק. יום אחד, כשיצאתי, ראיתי מכר מהעיר שלי. שאלתי אותו: "מה אתה עושה כאן?"
והוא ענה לי: "בדיוק מה שאתה עושה כאן. ואתה יודע מי עוד נמצא כאן? ...אביך!"
והוא מיהר לקרוא לו (אחרי 3 שנים שלא שמעתי וראיתי אותו). מאותו היום, את מנת המרק הנוספת העברתי לאבי. היינו רק 10 ימים ביחד מכיוון שאח"כ באה הזמנה
לטרנספורט והעבירו אותי. מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו..
עברתי משם לקולדיץ- מחנה שהיה מחוץ לעיר, בית חרושת לפורצלן. הם רצו להפוך את בית החרושת לבית חרושת לנשק, אז היינו שוברים את הקירות. המעבר (השביל) שהוביל מהמחנה לעיר היה ליד מחנה שבויים רוסיים, הם קיבלו ירקות ואת השאריות היו זורקים לעגלת האשפה שהייתה מעבר לגדר, וכשעברנו היינו מתנפלים על שאריות האוכל.
באחד הימים הלכתי לחצרו של אחד הקצינים כדי להעמיד עמוד חשמל, כל היום עבדתי והקצין הביט בי מחלון ביתו כל העת על מנת לוודא שאני לא מפסיק כדי לנוח. באותו ערב ערכו לנו מסדר, בו קראו את המספרים של כל האנשים שתפסו אותם אוכלים מן עגלת האשפה. לפתע הקריא הקצין 161352- המספר שלי! פרצתי בבכי, כי זו הייתה טעות! (לאחד האסירים שנתפס כנראה נמחק המספר וכששאלו אותו למספרו הוא המציא מספר, ובמקרה זה היה המספר שלי). למזלי, השומר שהשגיח עלי בעבודה באותו יום היה אמנם רע לב אך היה ישר ולכן אמר מיד שזה לא יתכן כי הוא השגיח עלי ואני עבדתי כל היום.
בעבודה הזו עבדנו כשנה, ואז החליטו לשלוח אותנו לטריזנשטאט- שבצ'כוסלובקיה, רחוק מאד. כל יום היינו הולכים ברגל מהבוקר עד הערב, היינו הולכים בשדות ואכלנו את העשב שגדל שם. בערב היינו עוצרים ושוכבים בחוץ עד למחרת בבוקר. האמריקאים היו מתקדמים מאחורינו (היינו רואים את האורות שלהם), אך הם לא רצו להגיע אלינו. בכל פעם כשהם ראו שעצרנו הם היו עוצרים גם ומחכים שנמשיך ללכת ורק אז היו ממשיכים גם הם. מהצד השני התקדמו הרוסים.
בטרזנשטאט עבדנו והגויים היו זורקים לנו לחם. פעם אחת, זרקו לחם לעברי אך הוא עבר מעלי, אני נתתי זינוק אחורה ותפסתי אותו אך בו זמנית קלט את מעשיי אחד השוטרים ששמר עלינו והוא הצליף בגבי עם השוט תוך כדי הזינוק שלי אך אני לא הרגשתי, הייתי כ"כ מאושר מהלחם.
במחנה הזה היו מחכים או לעבודה או למשרפות, אך אנחנו לא ידענו מזה. הגרמנים החליטו שכשלא יהיה בנו צורך יותר, יוציאו אותנו למשרפות. הרוסים המשיכו להתקדם..
יום אחד נודע למפקד שאם ישרפו אותנו בזמן שהוא יהיה אז יבואו אליו בהאשמות, לכן הוא החליט לברוח לכיוונם של הרוסים על מנת להזהיר אותם שאם לא ישנו את המסלול, ב-10 במאי מתכוונים לשרוף שם יהודים. הרוסים הגיעו בדיוק יומיים לפני ובכך הצילו אותנו. הם שחררו אותנו ונתנו לנו חופש . נתנו לנו גם את האפשרות להתנפל על עגלות האוכל של הגרמנים ואם הגרמנים היו מתנגדים, היו הרוסים ששומרים עלינו מגנים עלינו ומצווים על הגרמנים לתת לנו מה שאנחנו רוצים.
אבל אז התחילו הבעיות האחרות:
מרוב האוכל, חלינו בטיפוס בטן (כאבים נוראיים), התחילו להעביר אותנו לבית החולים, אבל כדי לרדת מהחדר בו ישנתי הייתי צריך לזחול במדרגות, אך בבית החולים לא ידעו איך לטפל בזה. המזון שהינו צריכים לקבל הוא אוכל עדין כדי לא להכביד על הבטן, במקום- קיבלנו לחם שלא היה עדין מוכן- היה אפשר למרוח אותו על הקיר והוא היה נדבק..
בסוף שיחררו אותנו, אבל לא ידענו מה לעשות עם עצמנו (גרמניה כבר היתה כבושה בידי הרוסים, האמריקאים והאנגלים).
הציונות התחילה לעבוד בבית באחת הערים ואנשים התחילו להגיע לשם אך רצו לעבור לצד האמריקאי. בחרו כמה אנשים, ואני ביניהם, היינו מובילים את האנשים שהגיעו באמצע הלילה לצד האמריקאי למינכן (שם היה מזון רב יותר וטיפולים טובים יותר)-בזה עסקתי שנה. כשהרוסים התחילו לעשות לנו בעיות אז סיפקו לנו סיגריות ואנחנו היינו משחדים בהן את הרוסים שיתעלמו מאתנו.
יום אחד תפסו אותי האמריקאים והכניסו אותי לבית הסוהר לתקופה בת שבועיים ימים. משם העבירו אותנו לבית מלון שהיה של היטלר, גרו שם הנזירות שחיו שם ואנחנו עזרנו להם. מכיון שידעו שאני מכיר טוב את האזור והשפה החליט האיגוד לתת לי כסף ולשלוח אותי אל מעבר לגבול כדי שהערוך קניות. עברתי את הגבול בלילה והגעתי לשוק על מנת לערוך את הקניות אך הסתבר שרק בעוד מס' ימים תגיע סחורה חדשה, לכן נאלצתי לחכות. בינתיים הסתבר שבמלון, חשבו שברחתי עם הכסף, כי הייתי אמור לשוב עוד באותו היום. כששבתי כעבור מס' ימים עם כל הסחורה וסיפרתי מדוע התעכבתי כולם שמחו.
פה התחילה להתארגן הקבוצה לקיבוץ , הכל היה מאורגן ע"י הסוכנות, השומר הצעיר וכדומה. שכרו אניה יפה, טובה- "לוקסוס". פחדו שהאנגלים יתפסו אותנו. בקפריסין נתנו לנו הקצבה של כמות מסויימת של אנשים שיכולים להכנס למדינה בכל חודש. באמצע הים העבירו אותנו לאניה שנייה- אניה טורקית "אקאפל", קראנו לה "קקאפל" כי היא היתה קטנה וזוועתית. אסור היה לעמוד על הסיפון כי לא היה שיווי משקל, לכן היינו כל הזמן למטה- שם עבד תנור על פחם- זה היה גיהנום.
לפני קפריסין, תפסו אותנו הבריטים והעבירו אותנו לנמל חיפה, עשינו שביתת רעב מכיוון שלא נתנו לנו להכנס לישראל. משם העבירו אותנו למחנה "עתלית", שם ישבנו במחנה במשך חודשיים. משם הלכנו לקיבוץ "נגבה" שהיה קיים כ-5 שנים.
העבודה הראשונה הייתה יציקת גג למקלחת ראשונה, זה היה בשנת 1946.
מעט לאחר מכן, התקיפו ה"קאוצי" (קב' ערבים) את משמר העמק, ושלחו אותנו- "הגרעין"- להלחם נגדם וחיסלנו אותם. נשארנו מס' חודשים, ומשם יצאנו לעבודות חוץ כדי שיהיה לנו כסף להקים קיבוץ חדש, לטרקטורים, למחרשות וכדומה.
שלחו אותנו לאחד המושבים באיזור לעבוד בעבודות חקלאות ואז פרצה מלחמת העצמאות. אז לחמנו ולקחו אותנו להתיישבות במגידו, שמסביבו היו כפרים ערביים (הערבים גורשו ל"אום אל פחם"). ביום עבדנו- הקמנו צריפים, ובלילה שמרנו. אח"כ הפכתי למזכיר הקיבוץ הראשון (תפקיד בו שמשתי שנתיים)- שר החוץ אפילו בא לבקר.
אח"כ שלחו אותי לת"א לעבוד במשרד, לארגן צעירים כדי שיבואו לגור בקיבוץ. הייתי מגיע לרעננה, כך פגשתי את סבתא- רחל, ולאחר מס' חודשים החלטנו להתחתן, סבתא עבדה אז בגן ילדים.
מכיוון שלא רצתה לעבור לגור בקיבוץ, גרנו ברעננה. את החתונה ערכנו בחצר ביתם של קרובי משפחה. בכסף שקצת חסכתי רציתי לקנות מגרש ולאט לבנות בית, אך ההורים של סבתא התעקשו שנבנה על המגרש שלהם.
חמי שעבד בסולל בונה סידר לי שם עבודה כפועל בניין ומשם העבירו אותי לעבוד בכבישים. הייתי ידוע מאוד וקיבלתי המון עבודות מכיוון שכולם ידעו שכשאני האחראי- הכל יהיה בסדר ואין מה לדאוג. היו לי 3 מקומות עבודה וכל היום הייתי נוסע בין 3 הערים האלה על מנת לפקח שהכל הולך חלק.
בעבודה זו עבדתי 30 שנה.